לאדם כמוני שגר בעיר כל חייו, ביקור בקיבוץ הוא כמו טיסה בחללית. כל הטבע השוטף אותך בין רגע, יכול להפוך אותך לקקטוס העומד כל חייו על האדמה, ואפילו לשתות לא ממש מבקש. השקט, האנשים המתנהלים בנחת מוגזמת, העצים המתנודדים אט אט כמו האנשים, והרוח המנשבת על הכל ומרגיע, כאילו יש צורך ברוגע נוסף מעבר לזה הקיים.
בביקור האחרון בקיבוץ נתקלתי בבית עץ מדהים ביופיו שכבר מרחוק עיני צדה את העובדה שאמנים חיים בו. את הקירות החיצוניים קישטו ציורי קיר רבים וכמה פסלי עץ פרי עבודתם של הדיירים, כפי שהסתבר לי אחר כך. תחושת מוות אפפה אותי, השקט, החיים הלכאורה מוגנים מפגעי ורעשי העיר, החממה שאנשים בנו להם, היתה ניראית מוזרה ומלאכותית, והם לא ניראים כלל מוגנים. להפך, עצבותם היתה חרוטה בקירות מלאי ציורי קיר שהקיפו אותם, בטבע המושקע מידיי סביבם, ובהלך גופם שהתנועע כמו העצים, ללא רוח חיים נלהבת שרק בני אדם יודעים.
גם ציורי הקיר היפים לא הצילו את האוירה. הזקנים סביב היו שקועים בתת המודע שלהם במוות הקרב, וגופם שר את מחשבותיהם החוצה. חלקם אף הצטיידו במסכי פלזמות רחבים מכל, ובבתים מעוצבים. אחת הנשים אף אמרה לי שאת הסט החדש של הספות שלהם הבאות הם יקנו בעצם בפעם האחרונה. איך האדם יכול לחיות כשהמוות הפיזי מרחף מעליו?
ציורי קיר, אומנות, בתי עץ ואף טבע הדור אינם יכולים למלא את לב האדם. בכל מקרה לא לאורך זמן. ללא מטרה שמביאה השתוקקות, חיות, שמחה אמיתית לחיים- בעצם אין חיים. אז מה הם אם כך החיים? האם הם רצף של רצונות קטנים שאינם מקבלים מילוי, או שמקבלים לזמן מה, עד הרצון הבא שמתעורר, ואז, שוב, הלב שוקט לו, והאדם מחפש אחר מטרות חדשות, שיחיו אותו מעת לעת. גם מסך פלזמה יכול לתת חיות כלשהי לזמן כלשהו, לאדם כלשהו.
אך אנשים הרוצים להעלות את ראשם מעל למים, לשגרה, לתחושת המוות האופפת את הלבל השטוח של החיים, אכן מצליחים לעשות זאת. כל ניסיון ורצון המניע את אותו נסיון, מקרב את האדם לפיצוח סוד החיים.